מאמר זה יעסוק בנקודת משיק אחת, שבין חוק הירושה, חוק המשכון ונכסי מקרקעין.

סעיף 134 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע, כי על כל יורש לשאת בחובות העיזבון יחסית לחלקו בנכסי העזבון.  אולם במקרה בו נכס מקרקעין הכפוף למשכון נופל בירושה על פי צוואה ליורש מסוים, מתעוררת השאלה האם על כלל היורשים (שיתכן וירשו נכסים אחרים או כספים) לשאת בפרעון החוב המובטח במשכון, כדין יתר חובות העיזבון, או שמא על היורש שנפל בחלקו הנכס הממושכן לשאת לבדו בחוב על הנכס, משום שהמשכון הוא חלק אינטגרלי מנכס המקרקעין שנפל לו בירושה.

סעיף 51 לחוק הירושה, קובע כי "אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שעבוד ששועבד בו הנכס על ידי המצווה". ההסדר הזה כפוף לרצונו של המצווה, הרשאי בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה לקבוע בצוואתו כי יש להתייחס אל החוב המובטח במשכון כאל יתר חובות העיזבון, שעל כל היורשים לפורעם.

את רצונו של המצווה (הוא המוריש) לסטות מן ההסדר שקבוע בסעיף 51 לחוק הירושה, על פיו על יורש הנכס הממושכן לשאת לבדו בחוב המובטח, עליו להביע במפורש, בצוואה.

חשוב להבחין בין שתי מערכות יחסים. המערכת האחת היא היחסים הפנימיים שבין היורשים, בינם לבין עצמם, והמערכת השניה היא היחסים שבין מקבל המשכון לבין יורשי המממשכן. 

כמפורט לעיל, סעיף 51 לחוק הירושה קובע כי ביחסים שבין היורשים, על יורש הנכס הממושכן לשאת בנטל פירעון חוב זה. מאידך, במערכת היחסים שבין מקבל המשכון לבין כלל יורשי הממשכן, שמורות למקבל המשכון הזכויות שעמדו לו כלפי הממשכן בעודו בחייו, כלומר הוא רשאי לבחור בין מימוש המשכון לבין תביעה אישית על יסוד ההתחייבות החוזית של הממשכן.

במקרה בו יבחר מקבל המשכון לתבוע את העיזבון בתביעה אישית על יסוד ההתחייבות החוזית  בגינה נרשם המשכון, הרי שיחויב העיזבון (כלומר כל היורשים) בפירעון החוב, אך היורשים יהיו זכאים לתבוע שיפוי (כלומר החזר) מאת היורש שבחלקו נפל הנכס הממושכן, כפי שעולה מסעיף 51 לחוק הירושה.

האמור לעיל, ממחיש את הצורך של יורשי נכסים בכלל, לקבל יעוץ וליווי משפטי הולם, ובפרט כאשר המדובר בירושה ע"פ צוואה המייחדת נכסים מסוימים לחלק מן היורשים.

ירושה ומקרקעין – היבטים בירושת נכס ממושכן